אהרון ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ

פסק דין

פתח דבר

1.לפני תביעה לסילוק יד ותביעה כספית על סך שני מליון ש"ח, שהוגשה ביום 5.6.02 לפיצוי התובעים, בני משפחת אהרון, בגין פינויים על ידי הנתבעת, חברת שכון ופיתוח בע"מ, (להלן:"שו"פ"), משטח מקרקעין בגוש 6129, מגרש 64, המורכב מחלקות 54,55,106 ו-156 (להלן:"שטח המריבה"), הידוע כרחוב 44ב בכפר שלם ת"א, בו החזיקו התובעים, כמו גם בשטחים סמוכים, לטענתם, למעלה מחמישים שנה.

2.ראשיתה של תובענה זו בבקשה לסעד הצהרתי וצו עשה שהוגש לפני למעלה מעשור, ביום 20.5.02, בה עתרו התובעים לאסור על המשיבה להיכנס לשטח המריבה ולמניעת המשך עבודות הבניה בו. הצו ניתן, ובר"ע שהגישו הנתבעים על החלטה זו, נדחתה. ביום 3.6.2003 הגיעו הצדדים להסכם דיוני, לפיו צו המניעה הזמני שניתן יבוטל, תמורת הפקדת סכום ערבות בנקאית ע"י הנתבעת, והתחייבותה של זו כי לא תהיינה לה תביעות בקשר עם הצו האמור. בעקבות ההסכם, החלה הנתבעת לבנות במקום בניין בעל 9 קומות, ובו 45 יחידות דיור.

במהלך השנים נדונה התביעה בפני ארבעה (!) מותבים שונים, וכעת התגלגלה לפתחו של מותב זה. בנובמבר 2007 תוקן כתב התביעה ובעקבותיו אף כתב ההגנה, וכן הוגשו חוות דעת ותצהירים.

טענות הצדדים

3.לטענת התובעים, בשנים 48-49 הופנתה משפחתם על ידי הגורמים המיישבים דאז אל אדמות כפר שלם בכדי "לייהד" את המקום. מאז ועד היום הם מתגוררים במקרקעין הסמוכים לשטח המריבה. לדבריהם, שטח המריבה נמסר להם כ"משק עזר" אותו נתבקשו לעבד ולהחזיק ותמורתו שילם אביהם ז"ל לרשויות סך של 34,000 לירות בגין "דמי שימוש חקלאי", שנוכו לטענתם ממשכורתו, כעובד עיריה. לטענת התובעים החזקתם בשטח זה הינה כדין וברשות, ולפיכך הם מבקשים להכיר בהם כבעלי זכויות בעלות או חכירה, ולחלופין, בעלי זכות דירות מוגנת או זכויות כבני רשות בלתי הדירה או כבני רשות הדירה (ס'44 לתצהיר אהרון), ולחילופין בעלי טובת הנאה במקרקעין ולפצותם כמבוקש (ס' 13 לכתב התביעה). עוד טוענים התובעים, כי ביום 20.5.02, נכנסה הנתבעת לשטח המריבה והחלה לבצע עבודות תשתית שונות כגון עבודות עפר, עקירת עצים, גידור השטח ואף פינתה ציוד ומבנים השיכים לתובעים (ס' 17-18 לתביעה).

4.לטענת הנתבעת, היא בעלת הקרקע החל משנת 63, עת הועברו קרקעות כפר שלם על ידי משרד השיכון לבעלותה. התובעים פלשו שלא כדין לקרקע, ולפיכך אין להם כל מעמד חוקי, טובות הנאה או זכויות כלשהן בשטח המריבה. כן טוענת הנתבעת כי עובר לקבלת היתר הבניה, היה שטח המריבה פנוי מכל חפץ ואדם והתובעים לא החזיקו בו מעולם. אליבא דנתבעת, טענה זו של החזקה על פי רשות שניתנה, הינה עדות מפי השמועה ותו לא. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובעים לא החזיקו בשטח המריבה, וטוענת כי הבניין נבנה בשטח פנוי (ס' 35 להגנה), לאחר שמבנים בלתי חוקיים שהוקמו במקום נהרסו על ידי עיריית תל אביב במסגרת צווי הריסה מנהליים (ס' 39, שם), ואילו הבניין השני מתוכנן לבניה בשטח שאינו פנוי בו מחזיקים התובעים (ס' 40, שם). הנתבעת מציינת כי התובעים נמנעו מלהגיש את התנגדותם לתוכנית הבניה על אף שהיה ביכולתם לעשות כן (ס' 36, שם).

5.מטעם התובעים העידו: השמאי דן אורמן (להלן:"השמאי אורמן"), בני המשפחה ובני המקום לפי סדר העדתם: מר זכריה תירם, גב' אסתר הצעיר, מר יואל ישראל הצעיר, מר גבריאל טרם, מר אברהם אהרון, מר ציון אהרון, מר אבישי אהרון, מר אבשלום אהרון, ומר אמנון אהרון. מר אלטר אהרון שנתן תצהירו בתיק, הלך לעולמו לפני מתן העדות, ונקבע כי תצהירו ישמש חלק מחומר הראיות, בשים לב למשקל התצהיר שלא אומת.

מטעם הנתבעת העידו: מר מוטי אליהו (להלן:" מר אליהו"), מפענח תצלומי אויר, שערך את חוות הדעת מטעם הנתבעת, השמאי, מר ירון שילר (להלן:"השמאי שילר"), מר חיים יודלביץ (להלן:"יודלביץ"), סמנכל שו"פ.

דיון

6.השאלות שעמדו להכרעה:

(1)האם לתובעים זכויות בשטח המריבה? ואם כן אלו זכויות?

(2)במידה שקיימות זכויות, האם זכאים התובעים לפיצוי בגינם, ומה גובה הפיצוי?

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחנתי את הראיות שהוגשו ושמעתי את העדויות, החלטתי כי דין התביעה להידחות.

נטל ההוכחה

7.כבכל משפט אזרחי, מוטלות על התובעים שתי חובות הוכחה. האחת, נטל השכנוע בצדקת גרסתם, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", ובנוסף, נטל הראיה, משמע, הצגת ראיות לביסוס טענותיהם. ובעניינינו, "על הטוען לקנין להוכיח את טענתו" (ע"א 373/78, מדינת ישראל נ' נמר מוחמד מוחמד אל –צוץ פריג' לד (4) 822,823). חובתם של התובעים הטוענים לזכויות במקרקעין להביא ראיות לעמידה בנטל זה, וכנגדם נדרשת הנתבעת להציג ראיות לסתור.

הזכויות במקרקעין

8.התובעים טוענים כי הופנו על ידי הגורמים המיישבים לאדמות כפר שלם בשנים הראשונות לקום המדינה, וכי החזקתם בקרקע הינה ברשות ובסמכות. ואכן עדויותיהם של בעלי הדין ושכנים המתגוררים במקום, שנתמכו בתצהירים, חזרו על גרסה זו, שלא נסתרה. מר ציון אהרון בכור האחים, יליד 41, הצהיר כי המשפחה הגיעה למקום במשאית של הסוכנות, ואנשיה הראו לאביו ז"ל את גבולות המתחם, כולל שטח המריבה שנמסר בתור "משק עזר". מר זכריה תירם תושב המקום משנת 51, המשמש כיו"ר הוועד בכפר שלם, העיד: "...מנהיגנו הגדול דוד בן גוריון אמר לנו "תתישבו, תפריחו את השממה.." (פרוט' עמ' 6 ש' 9-10). כן העיד כי "...נכון שחלק מהחצר היה במקום שבו בנוי הבניין. הם קבלו את זה במתנה" (שם, ש' 4-5). גם מר ישראל הצעיר, הנשוי לבת המשפחה העיד כי גבולות המתחם הינם 7-8 דונם וכוללים את שטח המריבה. חרף העובדה כי לראשונה שמע על כך מפי חמיו, אין דבריו נחשבים כעדות מפי השמועה, שכן לדבריו, התגורר במקום למעלה מ 30 שנה, ויש לו ידיעה אישית לגבי השטחים שהוחזקו על ידי המשפחה החל משנות ה 70 המוקדמות (פרוט' עמ' 12 ש' 23-27).

מעדויותיהם של מר ציון אהרון ומר זכריה תירם, שוכנעתי כי התובעים הופנו למקום יחד עם משפחות עולים נוספות. זאת, למרות שאין בידי התובעים אישור פורמאלי של הרשויות או תיעוד אחר להוכחת זכויות בקרקע.